החלטה בתיק בש"א 14035/05

1.           המבקש עותר בבקשה שבכותרת לביטולן של שתי החלטות בית-משפט זה - מיום 19.6.05 ומיום 20.6.05 - בהן הושתו עליו הוצאות לטובת המשיב, נוכח אי-התייצבות בא-כחו לדיונים. דין הבקשה להידחות.

2.           בקשת המבקש נסמכת על תקנה 201 לתקנות סדר הדין האזרחי, תשנ"ד - 1984 (להלן: "התקנות") לפיה:

"ניתנה החלטה על פי צד אחד ... והגיש בעל הדין שנגדו ניתנה ההחלטה בקשת ביטול תוך שלושים ימים מיום שהומצאה לו ההחלטה, רשאי בית המשפט או הרשם שנתן את ההחלטה - לבטלה, בתנאים שייראו לו בדבר הוצאות או בענינים אחרים..."

              תקנה 240 לתקנות מכפיפה בקשה לפי תקנה 201, לאמור בפרק כ' לתקנות (שכותרתו - בקשות בכתב):

"כל בקשה תוגש בכתב אם אין הוראה מפורשת אחרת בתקנות אלה או בכל דין אחר."

              ותקנה 241 מפרטת את אופן הגשת הבקשה:

"בבקשה בכתב יפרט בעל הדין את טיעוניו כולל אסמכתאות, ויצרף לה תצהיר לשם אימות העובדות המשמשות יסוד לבקשה; תצהיר שלא צורף לבקשה בעת הגשתה לא יצורף לה אלא ברשות בית המשפט."

              במקרה דנן, כל האמור בסעיפים 20-24 ו- 26- 34 לבקשה, בהם מנסה ב"כ המבקש להסביר את הסיבות שהובילוהו שלא להתייצב לדיונים האמורים, הן עובדות נטענות, המהוות יסוד לבקשה, אותן היה חייב הוא לאמת בתצהיר. משלא תמך העובדות האמורות בתצהיר, אין להדרש אליהן.

3.           מבחינה משפטית, ברי, כי בית-המשפט מוסמך להטיל הוצאות לטובת הצד שכנגד ואף לטובת אוצר המדינה, כאשר צד לא התייצב לדיון, על אף שזומן כחוק (ולמעשה - הסעד האפשרי בגין אי-התייצבות חמור עוד יותר - כאמור בתקנה 157(3) לתקנות). משלא הסביר המבקש בתצהיר, כנדרש בתקנות, את טעמי אי התייצבותו לדיונים (באמצעות בא-כחו), די בכך להביא לדחיית בקשתו.

4.           אף אם ניתן היה להדרש לטיעוניו העובדתיים של ב"כ המבקש בבקשתו, לא היה המבקש מוצא בהם מזורו. הטעם שנתן ב"כ המבקש לאי התייצבותו לדיון ב- 19.6.05 - כי לא ידע שמדובר בתזכורת במעמד הצדדים - אין בו ממש ואינו תואם את המציאות. בהחלטת בית-משפט מיום 22.2.05, אשר ניתנה במעמד שני הצדדים (ובכלל זה ב"כ המבקש), נקבע התיק לתזכורת ליום 19.6.05 שעה 08:30. ברי, שכאשר נקוב מועד ושעה, מדובר בדיון שנועד להתקיים במעמד הצדדים. לא הובאה בבקשה שבכותרת נימוק של ממש בעטיו היה המבקש יכול לסבור, כטענתו, כי מדובר בתזכורת פנימית, שאינה במעמד הצדדים. יתר על כן. ביום 19.6.05, משבושש ב"כ המבקש להגיע לדיון, היה בית-משפט זה נכון להמתין לבואו, וזאת, לאחר שהוא עצמו ציין באזני ב"כ המשיב, סמוך לשעה 9:00, כי יכול הוא להגיע לדיון לאחר כ-20 דקות. רק בשעה 09:20, 50 דקות לאחר מועד הדיון המקורי, 35 דקות לאחר שאמר לב"כ המשיב כי יגיע "בעוד 20 דקות", ו- 20 דקות לאחר שהודעתו זו נמסרה לי, ניתנה ההחלטה. יצוין, כי גם בבקשתו שבכותרת, לא ציין ב"כ המבקש, מתי הגיע לבסוף לבית-המשפט, לדיון שנקבע לשעה 08:30. בנסיבות אלו, איני מוצאת לנכון לשנות את ההחלטה מיום 19.6.05.

5.           הסיבה שניתנה לאי ההתייצבות במועד השני בעייתית בעיני בית-משפט זה לא פחות. טוען ב"כ המבקש, כי "אחר" לישיבה זו, מאחר שנתקל בעומס תנועה "כבד מעבר לרגיל", בנסיעתו מכפר-סבא אל בית-המשפט בתל-אביב. סתם ולא פרש.

              נראה, כי ניתן לגלות הבנה מסוימת למפגעי דרך בהם נתקל אדם בדרכו לבית-המשפט, והבנה כזו מגלה בית-משפט זה כדבר שבשגרה. אכן, הפרוצדורה אינה "מיטת סדום שבה מקצצים את רגלו או מתיזים את ראשו של בעל דין כדי להכניסו לתוכה כנכה או כבר-מינן" (ע"א 189/66 ששון נ' קדמה בע"מ, פ"ד כ   (3) 477, 479), ולכן נכון בית-משפט זה לקבל, לפנים משורת הדין, מפעם לפעם, אחור קל, שנבע מפגע בלתי צפוי בדרך. אולם, יש להציב גבולות גם להתחשבות כגון דא, כפי שצוין "אין לשכוח כי דברים אלה לא נועדו להתיר את הרסן ולהרשות לכל בעל דין לנהוג בתקנות הדיון כאוות נפשו, רוצה - מקיימן, לא רוצה - אינו מקיימן. אמנם אין הפרוצדורה 'מיטת סדום', אבל גם מזרון סתם אין היא שאתה מקפלו וזורקו ממקום למקום." (ע"א 103/71 נורדיה נ' בכר ואח', פ"ד כו(1) 320, 325).

              במקרה דנן, לאחר שב"כ המבקש לא הגיע לדיון שהיה קבוע יום קודם לכן, ניתן היה לצפות כי הלה, ולו רק מפאת כבוד בית-המשפט והצד שכנגד, שאת זמנם השחית רק יממה קודם לכן, יקדים ויתייצב לדיון זה, עוד לפני השעה היעודה - 08:30 (כפי שעשתה, לדבריה, ב"כ המשיב), ולא כי יעשה לעצמו דין לגבי שעת ההתייצבות, ישלח תחתיו שליח, עו"ד עמית, שאינה מכירה, לא מיניה ולא מקצתיה, את התיק, ואף אינה מיופת-כוחו של מהמבקש. למרות זאת, גם הפעם נכון היה בית-משפט זה להמתין לעו"ד האס, במשך פרק זמן לא מבוטל, וההחלטה, שמבוקש לבטלה, ניתנה רק כשעה לאחר המועד בו היה עליו להתייצב (יצוין, כי לטענת ב"כ המשיב, הגיע ב"כ המבקש לבית-המשפט זמן רב לאחר מכן). בנסיבות אלו, ובפרט לאור האיחור המשמעותי, אשר ב"כ המבקש נכשל מלהצביע על נסיבות כה קיצוניות שהיו יכולות להצדיקו, לא ניתן לקבל את טענתו, הסתמית והכללית למצער, של ב"כ המבקש.

6.           לפיכך, גם לגופה דין בקשת המבקש לדחות.

7.           ב"כ המבקש ביקש כי היה ובית-משפט זה ידחה הבקשה, יורה על עיכוב ביצועה ועכוב ביצוען של ההחלטות שנתבקש ביטולן, עד להכרעה בבקשות רשות ערעור שבכוונתו להגיש לבית-המשפט העליון. לא מצאתי כל בסיס חוקי לעתירה סתמית זו. ההחלטות האמורות, מטילות על המבקש חובת תשלום לטובת המשיב, ולא הובא בפני נימוק כלשהו מדוע יש לסטות מהכלל הקבוע בתקנה 466 לתקנות, ובפרט, בדבר נזק בלתי-הפיך שתגרום ההחלטה למרשו, אשר לא ניתן יהיה לתקנו בערעור. לפיכך, הבקשה לעיכוב ביצוע נדחית.

8.           לבסוף הרחיק ב"כ המבקש לכת ועתר (בסעיפים 33-34 לבקשה), כי בית-משפט זה יורה, שההוצאות שנפסקו לחובת מרשו, יקוזזו מההוצאות שיפסקו לטובת מרשו בשתי בקשות אחרות שהגיש (כך!). יובהר שוב, כי בקשת הקיזוז הנה כנגד הוצאות שטרם נפסקו לטובת מרשו, וכלל לא בטוח כי יפסקו לזכותו! היעלה על הדעת אף להעלות טיעון אבסורדי שכזה?! הניתן לקזז סכום קצוב שנפסק, עם עילה נטענת לקבלת סכום בלתי קצוב?! הדבר כמובן בלתי אפשרי ולכן בקשה זו של המבקש נדחית.

9.           אכן, ביום 26.9.04 הגיש ב"כ המבקש בקשה לפסול את ב"כ המשיב מייצוגו (כך!). לאחר קבלת תגובת האחרונה, פנתה, ביום 19.11.04, כב' השופטת גרסטל (שהדיון בתיק זה החל בפניה) אל ב"כ המבקש בשאלה, האם עומד הוא על בקשתו והלה השיב, ביום 17.1.05, בחיוב. הבקשה והתגובה לה תויקו בטעות בתיק המנהלי של התובענה, ותשומת ליבי לא הופנתה עד כה לקיומה, ולכן לא הכרעתי בה עד היום. לגופה של הבקשה, היה עדיף היה לולא היתה מוגשת, שכן, אין היא מגלה כל עילה חוקית לסעד המבוקש בה. גם לגופו של עניין, הסברה של ב"כ המשיב, לפיה כאשר הומצאה לה המרצת הפתיחה עדיין לא היתה באת-כוח המשיב, שליחות אותה נטלה על עצמה בהמשך, הוא סביר, ואין זה מובן בעיני מדוע התעקש ב"כ המבקש להמשיך בבקשתו. מכל מקום, הבקשה נדחית. 

10.         לפני סיום, אדרש בקצרה לאמור בפרק הבקשה אותו הכתיר ב"כ המבקש בכותרת "מבוא". לגופו של האמור שם, תמוהה בעיני ההידרשות לאמירות המיוחסות למותב זה, ולאחר לבטים החלטתי כי אין להשאיר את הדברים בלא התייחסות קצרה, ולו רק כדי שלא תפגע מראית פני הצדק.

              דומה, כי העומס המוטל על מערכת בתי-המשפט הוא מן המפורסמות. עומס רב זה מתחלק על פני המערכת המשפטית כולה, וגם חלקו של מותב זה לא נפקד. ואכן, בפני בית-משפט זה קבועים מאות תיקים, חדשים יותר וחדשים פחות, המצויים כולם בשלבי דיון שונים. במצב זה, ברי, כי יש לקבוע עדיפויות בקביעת תיקים מסוימים על פני אחרים, כאשר השיקולים לכך מגוונים, וכאשר מועד פתיחת ההליך, הוא מהחשובים שבהם. לפיכך, מן הראוי שתיק שנפתח בשנת 2004, כמו התובענה במקרה דנן, יקבע לשמיעה רק לאחר שתיקים שהוגשו קודם להגשתו כבר נקבעו. הדבר הוסבר לצדדים, באופן בהיר.